החלטה בתיק ע"ע 2986-03-13

השופטת רונית רוזנפלד

1.     לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 25.1.13 (השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור מר ויסאם עזאם ומר אבי שלו; תע"א 3363/10; תע"א 3364/10; תע"א 3365/10), בו חויבה המבקשת לשלם לכל אחד מהמשיבים 1-3 (להלן - העובדים) תשלומים עבור פיצויי פיטורים, דמי חופשה ודמי ביטוח פנסיוני. בנוסף חויבה החברה לשלם לכל אחד מהעובדים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכומים שונים.

הרקע לבקשה

2.   המבקשת והמשיבה 4 (להלן- המשיבה) הינן חברות שתחום פעילותן העיקרי הינו ענף תאורת החירום, ואילו המשיב 5 הינו בעל המניות במשיבה.

3.   העובדים הועסקו כפועלי ייצור בענף תאורת החירום אצל המבקשת והמשיבה בתקופות שונות, כאשר מרבית תקופת העסקתם היתה במפעל שהיה ממוקם בקומת קרקע בבניין "בית יחזקאל" באור יהודה. משיב 1 החל לעבוד אצל המבקשת בחודש דצמבר 1995; משיבה 2 החלה לעבוד אצל המבקשת בחודש אוגוסט 1996; משיבה 3 החלה לעבוד אצל המבקשת בחודש נובמבר 1997.

4.   בין השנים 2006-2008 נקלעה המבקשת לקשיים כלכליים ולקושי תזרימי. לצורך שיפור מצבה התקשרה המבקשת עם המשיבה בעסקה למכירת המפעל. בהסכם המכר נכתב כי המשיבה תמשיך להעסיק את העובדים ורצף זכויותיהם יישמר, לרבות הזכות לפיצויי פיטורים עבור כל תקופת העסקתם. במהלך החודשים יולי אוגוסט 2008 ניהלו המבקשת והמשיבה משא ומתן בעניין עסקת המכר.  בחודש אוגוסט 2008  החלו העובדים לעבוד  במפעל אחר  שהוא בבעלות המשיבה. העובדים חתמו על הסכם העסקה עם המשיבה, במסגרתו לקחה המשיבה על עצמה את מלוא המחויבות של המבקשת כלפיהם, לרבות הזכות לפיצויי פיטורים. ביום 9.9.08 מסרה המבקשת לעובדים מכתב בו נכתב שעבודתם במבקשת הופסקה לפי בקשתם. בחודש אוגוסט 2009 הודיעה המשיבה לעובדים, כי הם מפוטרים עקב צמצומים.

5.   בין המבקשת לבין המשיבה התעוררה מחלוקת עסקית בעניין עסקת מכר המפעל, ונוהלו ביניהם הליכים אזרחיים בבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 44805/08). במסגרת הליכים אלה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יבוטלו ההסכמות בין המבקשת לבין המשיבה, לרבות בקשר להעברת המפעל לחזקתה של המשיבה. עוד הוסכם כי הכספים שקיבלה המבקשת בגין עסקת המכר יוחזרו למשיבה,. כמו כן הוסכם כי העובדים יוחזרו להיות מועסקים על ידי המבקשת. אין חולק כי העובדים לא היו צד להליכים בבית משפט השלום.

6.   על רקע האמור הגישו העובדים תביעה לבית הדין האזורי כנגד המבקשת, המשיבה ובעל המניות בה  (להלן גם- הנתבעים) לתשלום זכויות כספיות שונות הנובעות מתקופת העסקתם הכוללת וסיומה.

7.   במהלך דיון שהתקיים בבית הדין האזורי  הגיעו הצדדים להסכמה לגבי משך תקופת ההעסקה של כל אחד מהעובדים אצל המבקשת ואצל המשיבה. כמו כן הוסכם כי עבור תקופת העסקתם של העובדים  אצל המשיבה, תשלם המשיבה לכל אחד מהם פיצויי פיטורים ותשלומים שונים. המחלוקת שנותרה בין הצדדים מתייחסת לשאלה על מי חלה חובת תשלום פיצויי הפיטורים, דמי חופשה וביטוח פנסיוני עבור תקופת העסקתם אצל המבקשת טרם מכירת המפעל.

8.   בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובדים כנגד המבקשת, ואילו התביעה כנגד המשיבה ובעל המניות במשיבה נדחתה. בהתייחס לשאלה בדבר זכאות  העובדים לתשלום פיצויי פיטורים עבור תקופת העסקתם אצל המבקשת ציין בית הדין כי מהוראת סעיף 1 ל חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 יחד עם הוראת סעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 עולה כי המחוקק ביקש להבטיח כי עובד לא יוותר משולל זכויות כאשר הוחלפו מעסיקיו. כמו כן ציין בית הדין כי מצב שבו עובר מפעל מיד ליד וחוזר חלילה אינו מצב רגיל של חילופי מעבידים. בית הדין קבע כי אמנם העובדים נתנו הסכמתם לשינוי זהות מעסיקם בפעם הראשונה, מהמבקשת למשיבה, אולם לא כך הדבר בנוגע לחילופים השניים. בית הדין קבע, על סמך התרשמותו מעדויות העובדים, כי גם אם הם לא ידעו בבירור על החלטת בית משפט השלום בעניין העברת המפעל חזרה לידי המבקשת, הרי שקשה לומר כי העניין נעלם מידיעתם לחלוטין, שכן הם ידעו על קיומו של סכסוך בין המבקשת למשיבה, שבסיומו הועבר המפעל חזרה למבקשת. עוד התרשם בית הדין כי העובדים לא רצו להמשיך לעבוד אצל המבקשת, שכן חששו שמא היא תתקשה לשלם את שכרם. לאור האמור קבע בית הדין כי העובדים החליטו להתפטר מעבודתם במפעל.

9.   בהמשך בחן בית הדין את השאלה האם היה על העובדים להסכים לחילופים השניים שבין המעבידים, ולהסכים לחזור ולעבוד אצל המבקשת, על אף שלא היו מעוניינים בכך. בית הדין ציין את ההלכה הפסוקה לפיה נדרשת הסכמת העובדים בעת חילופי מעבידים (בג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481), וקבע כי במקרה זה העובדים לא היו מעוניינים בחילופי המעסיקים. עוד נקבע כי העובדים היו רשאים לסרב לחילופים, תוך שמירה על זכותם לפיצויי פיטורים. כן נקבע כי המבקשת היא מעסיק "חדש", על אף שהיתה מעסיקתם הקודמת של העובדים, טרם העברת המפעל לידי המשיבה. עם זאת נקבע, כי במצב הדברים שנוצר, זכות העובדים לקבל פיצויי פיטורים עבור כל תקופת העסקתם נגזרת מתקופת עבודתם הקודמת אצל המבקשת. לאור קביעה זו בחן בית הדין את השאלה על מי מוטל נטל התשלום.  בית הדין קבע כי משבוטלה עסקת המכר בהחלטה שיפוטית, בוטלו ההסכמות בין המבקשת למשיבה, ובכלל כך חובתה של המשיבה לבוא בנעלי המבקשת בתשלום פיצויי פיטורים לעובדים. עוד נקבע כי תוצאה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 21 ל חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 בעניין השבה אחרי ביטול חוזה. לאור האמור נקבע כי על המבקשת לשלם לעובדים פיצויי פיטורים עבור תקופת העסקתם אצלה ועד לחודש אוגוסט 2008, בניכוי הסכום ששולם להם על ידי המשיבה. כמו כן חויבה המבקשת לשלם לכל אחד מהעובדים תשלומים שונים עבור ביטוח פנסיוני. זאת מהטעם שהיא לא הציגה כל אסמכתא לתשלום סכומים אלה לחברת הביטוח, כפי שהוסכם בהליך אחר (ק"ג 8593-09 מגדל חברה לביטוח בע"מ- א. כץ א' בע"מ) ולא הציגה כל תחשיב נגדי מטעמה. כן חויבה המבקשת לשלם לכל אחד מהעובדים דמי חופשה בסכומים שונים. זאת, משלא הציגה פנקס חופשות ולא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין זה. עוד חויבה המבקשת לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד .

הבקשה וטענות הצדדים

10. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובהמשך הגישה לבית דין זה את הבקשה לעיכוב ביצוע, מושא החלטנה זו. לטענתה, סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען כי לאור הקביעות העובדתיות של בית הדין,  היה עליו להגיע לתוצאה משפטית לפיה העובדים אינם זכאים לפיצויי פיטורים מהמבקשת, שכן הם התפטרו מעבודתם. עוד טוענת המבקשת כי בחינת הזכאות לתשלום זכויות סוציאליות נגזרת על פי מועד האירוע המזכה. על כן, לאור העובדה שבמועד האירוע המשיבה היתה מעסיקתם של העובדים, כאשר הם מסרבים לחזור ולעבוד אצל המבקשת ואף ממשיכים את עבודתם אצל המשיבה, הרי שהמשיבה היא זו האחראית לתשלום זכויותיהם הסוציאליות. בנוסף נטען כי שגה בית הדין בקובעו כי ביטול עסקת המכר על ידי בית משפט שלום משליך על זכויות העובדים. זאת משום שהעובדים לא היו צד להליך, והסכמה שלה לא היו שותפים אינה יכולה לשנות את זכאותם לזכויות סוציאליות. עוד נטען כי שגה בית הדין בקובעו כי ביטול ההסכמות בין המשיבה לבין המבקשת מביא אף לביטול ההסכמה לפיה על המשיבה לשאת בזכויות העובדים. זכויות העובדים הינן קוגנטיות, ולא ניתן לקבל החלטה בקשר לזכויותיהם במסגרת הליך שהם אינם צד לו. עוד נטען כי לא היה מקום לייחס משקל להחלטת בית משפט שלום לביטול המכירה, כאשר בפועל לא נעשה כל ביטול מבחינת העובדים והם המשיכו לעבוד אצל המשיבה במשך שנה וחודש נוספים; כי טעות נפלה בפרשנות שנתן בית הדין האזורי לסעיף 21 לחוק החוזים, שכן חובת ההשבה כפי שנקבעה בסעיף נוגעת ליחסים שבין המבקשת למשיבה ולא באלה שבין המבקשת לעובדים; כי לא מוטלת על המבקשת החובה לשלם לעובדים ביטוח פנסיוני, שכן הסכומים שולמו במלואם, כפי שעולה ממסמכים שצורפו; כי לא היה מקום להתבסס על תלושי השכר שהציגה המשיבה, תוך  התעלמות מתלושי השכר שהציגה המבקשת מהם עולה כי לא נותרו לעובדים ימי חופשה שניתן לפדותם.

11. בהתייחס למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי ככל שהיא תידרש לשלם את הסכום הפסוק, הרי שמשמעות הדבר הינו הכנסתה להליך של חדלות פרעון. עוד נטען כי ככל שהערעור יתקבל, לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו. זאת בשים לב לכך, שכנגד המבקשת ננקטים הליכי הוצאה לפועל בגין פסק הדין.

12. העובדים מתנגדים לבקשה בהתבססם על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין. לטענתם, אין בבקשה כל התייחסות לדרישות הדין ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. מטרת המבקשת בהגשת הבקשה והערעור היא להמשיך ולעכב את תשלום זכויותיהם הסוציאליות כפי שנפסקו על ידי בית הדין האזורי, להן היו זכאים לפני למעלה מארבע שנים. לגופם של דברים נטען כי המבקשת לא הציגה כל נימוק משכנע שיהיה בו כדי להרים את הנטל להוכיח סיכויים טובים לערעור. לטענתם, עיקר קביעותיו של בית הדין מבוססות על התרשמותו מן העדויות והראיות שהובאו לפניו, בהן אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. בקשר למאזן הנוחות טוענים העובדים  כי המבקשת לא הביאה כל אסמכתא לכך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והערעור יתקבל, יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו, או כי ביצוע פסק הדין יגרום לה נזק שאינו ניתן לתיקון. עוד נטען, כי אין מחלוקת שבהליכים שהתנהלו בין המבקשת לבין המשיבה בבית משפט השלום, ובהמשך בבית המשפט המחוזי, הפקידה המבקשת בקופת בית המשפט סך של 400,000 ש"ח ללא כל קושי. כיום, כך לטענת המשיבים 1-3, מתנהלים הליכים משפטיים בין המבקשת לבין המשיבה והמשיב  על סכומים בשיעור של כמה מיליוני שקלים. משכך, שלא ברור מדוע דווקא תשלום זכויות העובדים יביא את המבקשת להליכי חדלות פירעון.

13 . המשיבה ובעל המניות  מותירים את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית הדין.

הכרעה

14. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו. עיכוב ביצוע של פסק דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כן כשהמדובר בחיוב כספי [ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו (4) 178, 181 (2002); ע"ע (ארצי) 31512-04-12 ש.י.מובילי מרחבים בע"מ- משה בן כליפה, (17.7.12)]. בפסיקה נקבעו שני תנאים, שבהתקיימם יעכב בית הדין את ביצוע פסק הדין: התנאי האחד הוא סיכויי ההצלחה של המבקש. התנאי השני הוא בחינת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי עיכוב ביצוע הפסק, אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב [ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000)]. כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות [ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4) 572 (1984)].

15. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה בחלקה, ולעכב את תשלום מחצית מן הסכום הפסוק בו חויבה המבקשת. זאת, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין, עד להכרעה  בערעור.